ע
בית הדין הצבאי לערעורים יהודה והשומרון
|
1870-07
24/03/2008
|
בפני השופט:
1. אל"ם אריה נח - אב"ד 2. סא"ל נתנאל בנישו 3. סא"ל יעקב כהן
|
- נגד - |
התובע:
מחמוד שפיק תאופיק חופש ת"ז 914106380 עו"ד פארס גנאם
|
הנתבע:
התביעה הצבאית עו"ד סגן שלומי שניידר
|
פסק-דין |
המשנה לנשיא סא"ל נ' בנישו
:
כללי
בפנינו ערעור הסנגוריה נגד הכרעת דינו וגזר דינו של בימ"ש קמא.
המערער הורשע ע"י בימ"ש קמא בחברות ופעילות בארגון החזית העממית החל מפברואר 04' ועד למעצרו ביוני שנה זו. כן הורשע המערער בשותפות בניסיון לגרימת מוות בכוונה, זאת לנוכח חלקו בהוצאתו אל הפועל של פיגוע התאבדות במחסום קלנדיה, אשר נמנע בסופם של דברים, מאחר שהמחבל המתאבד המיועד, שהגיע למחסום מצויד במטען חבלה, לא פוצץ את עצמו אלא חזר על עקבותיו.
לנוכח האמור, גזר בימ"ש קמא את דינו של המערער ל-20 שנות מאסר לריצוי בפועל, לצד מאסר מותנה.
טיעוני הצדדים בערעור
בערעורה ביקשה הסנגוריה לשכנענו כי תרומתו של המערער לעשייה העבריינית אינה יכולה להביא להרשעתו בעבירה של ניסיון לגרימת מוות, אלא בעבירה של קשירת קשר בלבד. לחילופין טענה הסנגוריה כי גם אם נקבל את הרשעתו של המערער בעבירה של ניסיון לגרימת מוות, הרי שהוא אחראי בתורת מסייע בלבד ולא כשותף.
באשר לעונש, הטעימה הסנגוריה כי מעורבים נוספים בפרשה, שחלקם היה רב הרבה יותר מזה של המערער, זכו לעונשי מאסר קלים יותר. על כן, לדעת הסנגוריה, עקרון אחידות הענישה מחייב התערבות בגזר הדין. על כך הוסיפה הסנגוריה כי גזר דינו של בימ"ש קמא אינו נותן ביטוי לעובדה שהפיגוע לא בוצע בסופו של יום, ואף לא לחלקו המזערי של המערער בניסיון הפיגוע. לבסוף, טענה הסנגוריה כי המערער הודה בעובדות כתב האישום והסתפק בטיעון משפטי, דבר שהביא לחיסכון משמעותי בזמנו של ביהמ"ש.
התביעה הצבאית מצידה ביקשה לדחות את הערעור על שני חלקיו תוך הסתמכות על הכרעת הדין של בימ"ש קמא ועל העובדה שהמערער תרם תרומה משמעותית לארגון הפיגוע, כך שבהתאם לפסיקת בימ"ש זה ראוי היה לראותו כשותף.
לעניין העונש, ציינה התביעה כי בשונה מהמערער, המתאבד הפוטנציאלי היה קטין, ועל כן, אין ללמוד מעונשו דבר וחצי דבר.
הערעור על הכרעת הדין
ייאמר מיד כי לא מצאתי להוסיף רבות על הניתוח המקיף אותו ערך בימ"ש קמא בשאלת אחריותו המשפטית של המערער על יסוד פסיקתנו בעבר.
אין כל ספק כי מעשיו של המערער יצאו מכלל "קשירת קשר" ובאו לכדי ניסיון לגרימת מוות.
המערער ביצע שורה של פעולות שנועדו לאפשר הוצאת הפיגוע אל הפועל כדלקמן.
ביום 1.6.04 נפגשו המערער ואדם נוסף עם אחד ממארגני הפיגוע, וזה ביקש מהמערער ומחברו, לאחר שצירף אותם לתכנית הפיגוע, לסייע לו בהעברת המחבל משכם לאזור רמאללה ובהחזקת מטען החבלה. המערער וחברו הסכימו לפעול כאמור. בשלב זה, תכננו המערער ושני המשתתפים האחרים בפגישה את אופן העברת המחבל המתאבד אל יעד הפיגוע שנקבע מלכתחילה להיות מחסום זעתרה. המערער היה שותף מלא לתכנון המדוקדק של דרכי הובלת המחבל המתאבד. ביום למחרת, התלווה המערער ליוזם הפיגוע על מנת לתאם הצטרפותו של אדם אחר, עליו הוטל התפקיד להלין את המחבל. בהמשך, עודכן המערער בשינויים שנערכו בתוכנית הפיגוע.
ביום 3.6.04 נפגש המערער עם יוזם הפיגוע ועם המחבל המיועד, והשלושה עשו את דרכם משכם לאזור רמאללה. ברמאללה נתבקש המערער לדאוג לכך שהמחבל יסתפר וירכוש בגדים חדשים. לצורך זה קיבל המערער 600ש"ח. לבקשת המערער, יצא מעורב אחר בפיגוע על מנת להביא כלי רכב בהתאם לתוכנית. בוא בעת, הובילו המערער וחברו את המחבל להסתפר, קנו עבורו בגדים והסתירו אותו בדירת המסתור שנקבעה מראש לצורך זה. למקום הגיע יוזם הפיגוע עם מטען החבלה והמערער יצא לרכוש מזון עבור המחבל. המערער היה נוכח בעת שהאחרים עודדו את המחבל וחיזקו את ידיו. בחזרתו, הסתבר למערער כי חל שינוי בתוכנית, כי הפיגוע יבוצע במחסום קלנדיה ולא במחסום זעתרה, וכי לבסוף לא יצטרך להמשיך ולהוביל את המחבל. על כן, עזב המערער את המקום. בסמוך לכך, יצא המחבל לדרכו, במטרה לבצע פיגוע התאבדות ולגרום למותם של רבים ככל האפשר, אולם כאמור, כשהגיע בסמוך למחסום, חזר על עקבותיו.
פעולות רציפות אלה של כלל המעורבים בפיגוע, וביניהם המערער, אשר בסופן הביאו להתייצבות המחבל המתאבד במקום ביצוע העבירה כשהוא מצויד במטען חבלה, אין ספק כי יש בהן למלא אחר היסוד הפיסי של עבירת הניסיון, קרי, תחילת ביצוע העבירה באמצעים גלויים (ראה בהרחבה ע' איו"ש 311+318/03 ואח'
התוב"ץ נ'
בושכאר
ואח', ע' איו"ש 31+35/04
שינאוי נ'
התוב"ץ, וראה אף ע"פ 5150/93
סריס נ'
מדינת ישראל, פ"ד מח(2) 183).
אף באשר ליסוד הנפשי, התנהגותו של המערער מלמדת כאלף עדים על רצונו העז שהפיגוע יצלח. משכך, התגבש אצל המערער היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירה של ניסיון לגרימת מוות בכוונה (ראה ע' איו"ש 306/03
אבו
הניה נ'
התוב"ץ)
.
השאלה האמיתית הנותרת להכרעה הינה, על כן, האם המערער היה שותף לעבירה או שמא, כטענת הסנגור, אך סייע להתרחשותה.